שם
דוא"ל
טלפון
הודעה
מעוניין בעבודה? לחץ כאן

כל מה שרצית לדעת על עבודה בארה"ב ולא העזת לשאול

כל מה שרצית לדעת על עבודה בארה"ב ולא העזת לשאול


מי מאיתנו לא השתחרר מהצבא וחשב לעצמו על כול אותן עבודות שאנו שומעים מידי יום באינטרנט- אותן העבודות המופלאות בארצות הברית- עגלות למשל-שמכניסות לכיסם של אותם חיילים משוחררים אלפי שקלים בפרק זמן כול כך קצר?! ובאותה פעימה, למי מאיתנו לא היה הספק ולו הקטן ביותר כמו- "שטויות... עגלות זה עניין של מזל!" או "לקבל ויזה לארה"ב זו משימה בלתי אפשרית!" או "שווה לקחת את הסיכון בשביל חותמת שחורה לארה"ב?"
אז אם אתם שואלים אותי... עבודה בארה"ב בעגלות זה הדבר הטוב ביותר שיכל היה לקרות לי! כן, בחורה, אחרי צבא, בארה"ב, עבודת בעגלות, טסתי לבד, עם ויזה, ולא.. לא הייתי חוקית. ולגבי החותמת ההיא- אותה חותמת שחורה.. היא לא קיימת רק באגדות אבל כשבוחרים מעסיק טוב.. היא קיימת רחוק ממך!!!

הכנות לעבודה בארה"ב:

אז אני לא אשקר, להגיע ל עבודה בארה"ב לא היה הדבר הכי מרגיע שעשיתי בחיי, יכולתי לבחור יעד אחר, יש לי דרכון אירופאי.. אבל זו בדיוק מאותה סיבה שאנשים קונים "קוקה קולה" ולא "RC קולה" - המותג "עגלות בארה"ב" הרבה יותר מוכר ופופולארי מאשר כול עגלות אחרות בעולם!! אז יצאתי בהכרזה באמצע ארוחת שישי "אני נוסעת ל עבודה בחו"ל " אתם יכולים לתאר לעצמכם מה המשפט הקטן הזה חולל בשולחן. כול אחד התחיל לזרוק את "חוכמת החיים" שלו.. "יתפסו אותך!", "עגלות זה עניין של מזל" , "חבר שלי עבד בזה, תוך שבוע הוא כבר היה על המטוס מארה"ב לארץ!" ... הרי זה ברור שבאותה מידה אם הייתי אומרת שאני נוסעת לעגלות בחוף השנהב התגובה הייתה זהה! לכול אחד תמיד יהיה מה לומר על כל יעד בעגלות שבו אני אבחר. ידעתי דבר אחד, זה לא שהמשפחה שלי לא רוצה שאני יעבוד בעגלות בארה"ב. המשפחה שלי פשוט לא רוצה שאני אצא משטח ישראל! ועוד לתקופה של כמה חודשים. אבל אפשר לומר שההחלטה הייתה בידיי. ואת הכרטיס לארה"ב כבר התחיל לשלם בארבעה תשלומים המענק "המפנק" 

הנחיתה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות:

תמיד כשדמיינתי את הנחיתה בארה"ב דמיינתי את דוד שלי אומר את משפט המבוגרים המוכר "אמריקה- ארץ האפשרויות" חחחח.. כזה זקן. אבל זה באמת הרגיש לי נכון באיזשהו מקום. ידעתי שלעבוד בעגלות בארה"ב פותח אפשרויות כלכליות גדולות יותר מאשר לעבוד בעגלות במקומות אחרים. להיכנס שם, בדלפקים שלהם, לעומת כל מה שחשבתי היה קל למדיי! פשוט "נכנסתי לטייל" אני לא כלכ ך מבינה למה עושים מזה סיפור, הבחורה חייכה ונכנסתי לארה"ב. זו אומנם לא הייתה הפעם הראשונה שלי שם אבל זה בהחלט הרגיש אחרת! ידעתי שהבעלים של העגלות אמור לחכות לי באולם קבלת הפנים אבל למען האמת.. לא ממש ידעתי איך הוא נראה. אופס, מכל ההתרגשות לא זכרתי ממש את תווי הפנים שלו. אבל תיארתי לעצמו שיהיה לו פרצוף ישראלי שקל לזהות. הוא מיד הרים יד ובא לקראתי, לקח את המזוודה שלי ואמר "ברוך הבא לארה"ב! מוכנה לעבודה קשה?!" האמתי, שכן! כבר רציתי לעלות על העגלה!

ההתחלה בעבודה בארה"ב:

כבר בבית הייתה תחושת חמימות. הגעתי לדירה כל כך יפה שאני בספק אם אי פעם המעמד הכלכלי שלי יאפשר לי לשכור דירה כזו בארה"ב או בכלל! תמיד ששומעים "דירת עובדי עגלות" זה נשמע כמו איזה בלגאן אחד גדול. אבל לא. זו הייתה דירת שתי קומות מפנקת עם אנשים מדהימים!!!! הם התחילו מיד ללמד אותי את הגישה בארה"ב, איך פונים לאנשים, איך מתעקשים, מה לומר, הסלנג על העגלה, איך לעמוד ליד הקופה, מתי לדבר על כסף, למי לחייך, למי לקרוץ, מתי להיות רשמית יותר או במילים אחרות לימדו אותי את "תורת העגלות בארה"ב!" זה לא היה קשה.. אבל בימים הראשונים על העגלה נקרעתי. למרות התפקיד המאוד פיזי שהיה לי בצבא (מדריכת חי"ר) אני לא חושבת שאי פעם עבדתי קשה כול כך. פתאום להיות במדינה זרה, ארה"ב. לדבר כל היום באנגלית- אפילו שאני ממש טובה בזה, לעמוד 11 שעות ביום ולמכור לאנשים מוצרים שאני מפרסמת ולא איזה שלט חוצות ענקי; פתאום הבנתי שאני עושה משהו גדול באמת, לעבוד בעגלות זה לא רק בשביל הכסף.. למרות שכן, אני לא אשקר הכסף ממכר.. זה פשוט שיעור פרטי לחיים.

החיים בעגלות:

אני יכולה למור בפה מלא- לא הייתי מחליפה את החוויה שלי בעגלות בארה"ב בשום עבודה או יעד אחר! מעבר למשכורות הבלתי נתפסות שהיו לי (ואתם בטח סקרנים לדעת את סכומן.. אז משכורת מינימום חודשית הייתה כמעט המשכורת השבועית שלי), אבל באמת שמעבר לזה הכרתי משפחה חדשה- בדירה המדהימה שלנו בארה"ב, למדתי לבשל, למדתי אנגלית!!! למדתי שעבודה קשה משתלמת, שכסף ממש אבל ממש לא בא בקלות!! שאני יכולה להיות עצמאית, לעשות קניות בסופר לבד.. הבנתי גם שאני צריכה לסמוך על עצמי יותר- מזל שהקשבתי לעצמי ולא למשפחה שכל כך התנגדה לעבודה בארה"ב. משטרת הגירה מעולם לא הופיעה בקניונים שבהם עבדתי, שוטרים מעולם לא הסתכלו עלי מוזר, עגלות – זה ממש אבל ממש לא עניין של מזל אלא של חריצות ונחישות! ולא.. לא חזרתי אחרי שבוע. חזרתי אחרי 8 חודשים עם מספיק כסף לטיול במזרח או יותר נכון לשניים!




מעוניין בעבודה? לחץ כאן