שם
דוא"ל
טלפון
הודעה

עבודים מספרים על עבודה בטורונטו

עבודים מספרים על עבודה בטורונטו

הסיפור שלנו על העבודה בקנדה בטורונטו המשגעת:


כשהייתי בת 18 בערך, הכרתי את מי שלימים יהיה אחד החברים הכי טובים שלי - ניב, בחור קנדי מקסים מתל אביב שלא חסר לו כלום בחיים, הוא השתחרר מהצבא ואני לעומתו, לא התגייסתי מלכתחילה, שבוע אחרי שהכרנו הוא סידר לי עבודה איתו במוקד טלפונים שהמשכורות בו היו לא ריאליות לאנשים שעובדים בארץ, עבדנו במוקד עם חבר’ה שרובם מעל גילנו ועברו קצת יותר מאיתנו הם כבר הספיקו לטייל בעולם, לעבוד בעגלות, בציורי שמן, ממש כבר חוו מה שנקרא את החוויה הישראלית של אחרי הצבא. מנהל המוקד שלנו, אודי, בחור בן 29, המליץ לנו על עבודה בקנדה , אמר ששם היו לו השנתיים הטובות ביותר בחייו. לניב הייתה משפחה בטורנטו ולכן, זה היה רק מתבקש שנחפש עבודה בטורנטו אף על פי שאותי מעט הרתיע שזה האזור היחידי בקנדה שלא ניתן להוציא בו אשרת עבודה.

עבודה בקנדה - מה איך ולמה?


אחרי שדיברנו מלא על הנושא גם בינינו וגם עם כל העובדים במוקד שהיו שם ועשו את זה, לקחנו את ההחלטה, ידענו שזה לא יהיה צעד פשוט אבל אחרי חודשיים של עבודה במוקד כבר היה לי מספיק כסף כדי להפוך את החוויה לטיול במידה ואני לא אצליח להסתגל לעבודה, ברור שכל החברות שעובדות בטורנטו הסתכלו עלינו בעין הרבה יותר יפה רק בגלל האזרחות של ניב והעובדה ששנינו באים מרקע של מכירות, אחרי שעשינו סקר שוק, ואחד מבני הדודים של ניב גם הלך ובדק את העובדים בקניונים שעליהם דיברו איתנו ואת המוצרים, הצלחנו לנהל משא ומתן עם חברה שבסוף הסכימה לממן לשנינו את כרטיסי הטיסה וקפצנו על ההזדמנות של ה עבודה בקנדה , את המוצרים והפרטים עליהם התחלנו ללמוד כבר מהארץ, שנינו רצינו להגיע כמה שיותר מוכנים ועם כמה שיותר ידע. צעד ראשון בדרך להגשמת חלום - בוצע.

עבודה בקנדה- נכנסים לעניינים:

הגענו לדירה וביומיים הראשונים לא עשינו כלום חוץ מלהתבטל ולהסתובב בעיר, הייתה לנו ארוחת ערב עם המשפחה של ניב שממש לקחה אותי תחת חסותה והרגשתי כמו בת בית אצלהם. אחרי זה הגיע הצעד הקשה באמת, העבודה עצמה - לעמוד בעגלה ולנסות לשכנע בחורות לתת לי להפוך אותן לברביות שלנו ולשחק להן בשיער. ביום הראשון כמעט שרפתי למישהי את השיער, למזלי, הטריינרית שמה לב בדיוק בזמן ומנעה אסון! ניב היה הרבה יותר קליל ממני, הוא זרם עם לקוחות על שטויות והעמיד פנים שהוא גיי בחלק מאוד מאוד גדול מהמכירות, אבל הייתי רגילה לזה מהעבודה ביחד איתו במוקד, הוא פשוט היה סלסמן מדהים. הוא השתלב הרבה יותר ממני בעבודה בקנדה והוא גם עזר לי ככל יכולתו כדי שגם אני אשתלב מהר, האנשים שהיו איתנו בדירה לא הצליחו להבין מאיפה נפלנו עליהם , שני ילדים מפגרים שלא יודעים כלום מהחיים שלהם ופשוט צוחקים כל היום וזה הפך למין מנהג שלהם להסתבלט עלינו בלי הפסקה, בהתחלה זה היה קצת מביך אבל אחרי כמה ימים התרגלנו והתחלנו לצחוק מעצמנו ביחד איתם.

עבודה בקנדה- אנשים לא מספרים, אנחנו כן!

הדבר היפה ב עבודה בחו"ל , שזה גם אחד הדברים שאודי אמר לנו, זה שככל שהזמן עובר אתה לומד לקלוט יותר מהר את האנשים, אתה מחלק אותם לפי קטגוריות, מי צריך מה, למה, איך, כששמעתי על זה בארץ חשבתי שאין מצב שאפשר ממבט אחד לקלוט על בחורה אם היא תאהב מחליק ורוד או סגול אבל בתכלס, אפשר לקלוט את זה ועוד כל כך הרבה מחצי מבט בלבד. היינו בונים תסריטים על האנשים בקניונים לאורך כל תקופת העבודה שלנו בטורונטו, זאת הייתה יכולה להיות אישה בסוודר שנפרם בזמן שהיא ארזה את המתנה שקנתה לבעלה ואחד החוטים נתקע במספרים ונמשך, וזו גם הייתה יכולה להיות אישה ממורמרת שלא רוצה לעצור כי היא בטוחה שבעלה בוגד בה עם הגננת של הילדים שלהם, לא נראה לי שאי פעם קלענו, אבל זה תמיד היה כיף. הפכנו את העבודה ממתישה למעניינת, אני חושבת שזה היה אחד הדברים שעזר לנו הכי הרבה עם שעות העבודה הארוכות. זאת אומרת, עצם זה שמצאנו תחביב.

עבודה בקנדה- באנו, ראינו, כבשנו!

אחרי תקופה בת 8 חודשים של עבודה בטורנטו הרגשתי שדי מיציתי את העניין וגם חסכתי מספיק כסף לטיול לא רע במרכז אמריקה, נפרדתי לשלום מכל החברים בעבודה וכמובן מניב, שלצערי בחר שלא להצטרף אלי מייד בתחילת הטיול, אבל הבטיח שיגיע בהמשך. הייתי בקוסטה ריקה כבר בערך חודש וחצי לפני שהוא הגיע והפעם אני הייתי זו שעזרה לו להתאקלם ולהשתלב, אחרי עוד חודש של גלישה בקוסטה, המשכנו לשלושה שבועות של גלישה במקסיקו, הינו בפנמה וגואטמלה ואפילו עשינו גיחה של שבועיים לקובה, סיימנו את הטיול בעוד שבועיים בסנטה טרזה ואז עלינו על מטוס לשדה התעופה בן גוריון. בערך יומיים אחרי הנחיתה קבענו פגישה בפאב בהרצליה עם כל החבר’ה שעבדנו איתם במוקד וכמובן שגם אודי היה - נתנו לו חיבוק ענק ואמרנו לו שבלעדיו לא היינו עושים את זה, תקופת העבודה בקנדה באמת היתה תקופה מדהימה, ועד היום יש לי חשק לבוא בכל קריסמס, אבל העובדה היא שאנחנו כבר כמעט 5 שנים אחרי שחזרנו, לי כבר יש תואר ראשון שמימנתי כמעט את כולו עם הכסף שהרווחתי, ניב תכף מסיים את התואר שלו ושנינו מלאים בסיפורים אמיתיים וחוויות אמיתיות, ולא כאלה שהיינו צריכים להמציא.

מעוניין בעבודה? לחץ כאן